פסק-דין חלקי בתיק ת"א 20073-04-10

1.         התובעים, אזרחי רוסיה, הגישו תובענה, שהוכתרה בכותרת כתביעת "נזיקין", על סך של 63,522 ש"ח. התביעה הוגשה נגד הנתבעת 1 (להלן, גם "ארקיע"), שהיא חברת תעופה ישראלית, וכנגד הנתבעת 2, רשות שדות התעופה (להלן, גם "הרשות"), המפעילה, בין היתר, את שדה התעופה בחיפה, ממנו יוצאות טיסותיה של ארקיע לאילת.

2.         נטען ע"י התובעים כי הם הגיעו לישראל ומגמת פניהם הייתה לטוס בטיסת ארקיע לאילת ביום 8.11.09 בשעה 18:45. היו להם הזמנות למלון באילת עד ליום 13.11.09. הם הגיעו לשדה התעופה בחיפה בשעה 17:15, דהיינו זמן מספיק לפני המראת המטוס. או-אז הם מגוללים תהליך בדיקה בטחונית ממושכת ומעיקה שנעשתה על ידי עובדי הרשות. בסופה של דרך, וכמתואר בכתב התביעה, לא זו בלבד שהם החמיצו את הטיסה לאילת, נאלצו ללון בחיפה ולמחרת לשכור מונית לאילת, הוסבה להם עוגמת נפש.

3.         בסעיף 21 לכתב התביעה נטען ל" התנהלותם הרשלנית של הנתבעות". בסעיף 24 נרשם כי " יודגש כי התביעה אינה בגין עצם הבדיקה הבטחונית, אלא על אופן ההתנהלות שגרמה לתובעים ל'פספס' את הטיסה. הבדיקה לא הייתה צריכה להתארך יותר משעה בנסיבות. זאת ועוד, מסתבר  מתשובת הנתבעת מס' 2 כי טרם תחילת הבדיקה התחייב נציג הנתבעת מס' 1 לעכב את הטיסה עד לעלייתם של התובעים".

4.         ארקיע והרשות התגוננו בפני התביעה. ככל שעסקינן בארקיע, היא הגישה הודעת צד ג' כנגד הרשות שהתגוננה בפניה.

5.         מונחות להכרעתי בקשותיהן הנפרדות, הן של ארקיע והן של הרשות, לדחות על הסף את התביעה כנגד כל אחת מהן. עיינתי בתשובת ב"כ התובעים ובתגובת ב"כ ארקיע וב"כ הרשות. בגדר תשובותיו של ב"כ התובעים הוא לא ביקש, ולו לחילופין, להתיר לו לתקן את כתב התביעה, שמא הדבר היה מזין את שיקול דעתי לנוכח הסעד מרחיק-הלכת המתבקש. בסופה של דרך, כפי שיבואר להלן, בדעתי להיענות לעתירת הרשות. בדעתי לא להיענות לעתירת ארקיע, ואולם רק במסגרת מצומצמת שאותה אתווה. אתחיל, תחילה, בעניינה של הרשות.

            אוסיף ואציין כי לנוכח מרבית האסמכתאות שהונחו בפניי הכריעו בתי המשפט כפי שהכריעו, לאחר שנדרשו למסכת ראיות, ולא בגדר בקשת-סף. מנגד, משעה שהתובעים אינם טוענים בכיוון זה, לא יינתן לנדבך זה אלא משקל שולי במאזן שיקוליי.

6.         סעיף 19 לחוק הטיס (ביטחון בתעופה האזרחית), התשל"ז - 1977 (להלן - "חוק הטיס") מורה כי " איש ביטחון, שוטר, חייל, חבר הג"א, מנהל שדה תעופה, מפעיל מנחת, מפעיל מתקן תעופתי, מפעיל כלי טיס האחראי על הפעלת מכשיר עזר לתעופה, לא ישאו באחריות פלילית או אזרחית על מעשה שנעשה לגבי אדם פלוני בהתאם לאמור בחוק זה".  נטען כי סעיף זה מעניק חסינות מהותית, ולא דיונית, באופן שהליך הבדיקה הבטחונית שולל את האפשרות להגיש תביעה אזרחית, שהרי פועלה של הבדיקה הבטחונית, פוטר מאחריות אזרחית, כמו שפוטר מאחריות פלילית.

7.         עיקר טענתו של ב"כ התובעים היא שהגנת סעיף 19 ניתנת רק לגבי האדם הממלא את תפקידו באופן אישי, ולא ניתנת לתאגיד המשפטי, דוגמת הרשות בנדוננו. משמע, כך פרשנותו, הפטור יכול להינתן לאותם עובדי הרשות שעסקו בבדיקה הבטחונית האמורה, אך לא לרשות עצמה.

            בדעתי לדחות טענה זו. היא מתנכרת לשורה ארוכה ונרחבת של פסקי דין שהעניקו פטור, מכוחו של סעיף 19 הנ"ל, ולרשות דווקא, ולא לעובדיה. בדעתי לאמץ, ללא סייג, את מכלול טיעוני תשובת ב"כ הרשות  לתגובת ב"כ התובעים מיום 8.3.11, הן לעניין הפרשנות הנאותה, ובעיקר לנוכח פסיקה מושרשת של בתי המשפט, שמכוחו של סעיף 19 העניקו פטור מוחלט וגורף, אף לרשות ככזו. האבחנה בין הרשות לבין עובדיה היא אבחנה מלאכותית. ביסודו של דבר הרשות פועלת באמצעות עובדיה. היא נושאת באחריות שילוחית לעובדיה. ככל שלעובדים לא היה מוענק פטור, אף הרשות לא הייתה פטורה. ככל שלעובדים לכל הדעות מוענק פטור, פטור זה אמור להיות מוענק אף לרשות.

8.         חלק מן הפוסקים מבקש להחריג את אחריותה של הרשות, ככל שעסקינן בפעולה זדונית שלה, או שמא ברשלנות רבתי. ואולם, כמבואר, ב"כ התובעים טוען לרשלנות-סתם, ואפילו בגדר תשובתו הוא חוזר וטוען כי " התובעים בשום שלב אינם יוצאים חוצץ כנגד הבדיקה הבטחונית". אכן הוא רושם כי כאמור בכתב התביעה "טרם תחילת הבדיקה התחייב נציג הנתבעת מס' 1 לעכב את הטיסה עד לעלייתם של התובעים, דבר שלא נעשה" (סעיף 17). לנוכח נתון זה נהיר שמכל מקום, ככל שתתקבל הטענה, היא אינה פועלת כנגד הרשות אלא אולי כנגד ארקיע. אכן בהמשך נטען כי " הנתבעות, ביחד ולחוד, לא נהגו (?) להעברת התובעים במונית לאילת או לשדה-דב באותו ערב על חשבונם ו/או לדאוג לסידור לינה חילופי, כפי שהדבר מקובל ונהוג אצל הנתבעת מס' 1" (שם). ואולם, ככל שדברים אחרונים אלו מתייחסים לרשות, הרי הם פועל יוצא של רשלנות נטענת של הרשות. ואולם, כאמור, דווקא כנגד רשלנות של הרשות, וזאת מבלי שהכרעתי שאכן דבקה רשלנות כאמור בפועלה, בא להעניק חסינות מהותית סעיף 19 לחוק הטיס.

9.         לנוכח השיקולים האמורים ברי שבדעתי להיענות לעתירת הרשות. בדעתי לאמץ, בין השאר, את דבריו של כב' השופט זיאד סלאח ב-ת.א. (עכו) 1303/05 זדאן חלאילה נ' ארקיע-קווי תעופה (במאגרי "נבו"), שאף בו הוא הורה על דחיית תביעה על הסף, כי " אף אם יוכח כי הבדיקה הבטחונית נעשתה על ידי הנתבעת, דבר המוכחש, ואף אם יוכח כי היא גרמה להשפלה, לעוגמת נפש וגם לנזקים ממוניים, דברים שגם הוכחשו, עדיין דין התביעה להידחות, לאור סעיף החסינות הנ"ל. אציין, כי כל בדיקה בטחונית כרוכה באי-נוחות ולעיתים גם בעוגמת נפש ואולי אף תגרום לנזקים ממוניים או אחרים, אך בדיקה בטחונית לשם טיסה במטוס-נוסעים, כמו גם בימינו, לשם כניסה לאוטובוס או למקומות ציבוריים, היא מחויבת המציאות, ואי אפשר בילתה" (עמ' 3).  

10.        ומכאן אדרש לעתירתה של ארקיע. ארקיע סומכת טענתה על הוראות חוק התובלה האווירית, התש"ם - 1980 (להלן - "החוק הנ"ל"). סעיף 10 לחוק הנ"ל קובע כי " אחריותו של המוביל, עובדיו סוכניו לפי חוק זה לנזק, לרבות לנזק שנגרם עקב מותו של נוסע, תבוא במקום אחריותו לפי כל דין אחר, ולא תישמע כל תביעה לפיצוי על אותו נזק שלא על פי חוק זה, תהא עילתה הסכם, עוולה אזרחית, או כל עילה אחרת, ויהיו התובעים אשר יהיו". אף אין חולק כי בגדרו של החוק הנ"ל הוחלו הוראות האמנה לאיחוד כללים מסוימים בדבר תובלה בינלאומית באוויר, שנערכה בורשה בשנת 1929 (להלן - "אמנת ורשה"). אין עוררין כי ארקיע היא "מוביל", כמשמעותו בחוק הנ"ל.

            ומכאן, וזה לוז טענתה  של ארקיע, כתב התביעה אמור להתגדר בעילות, אך מכוחו של החוק הנ"ל ומכוחה של אמנת ורשה. מכוחם של אלו, בין השאר, הנזקים הנטענים בכתב התביעה, שהם בעיקרם נזקי עוגמת נפש, אינם ברי-פיצוי על פי אמנת ורשה, וממילא אינם ברי-תביעה כלל. סעיפים 17, 18 ו-19 לאמנת ורשה מגדירים שהנזקים ברי-הפיצוי הם במקרה של מוות, פציעה וחבלה גופנית אחרת (סעיף 17), נזק או השמדה לכבודה או טובין (סעיף 18) ונזק שנגרם מחמת איחור בתובלה אווירית של נוסעים, כבודה או טובין (סעיף 19). אחזור ואבהיר כי אף בעקבות עתירה זו לא עתר ב"כ התובעים להתיר לו לתקן את כתב התביעה.

11.        עיקר טענתו של ב"כ התובעים היא שעל פי תיקון לחוק הנ"ל, הרי החוק הנ"ל אינו מפנה עוד לאמנת ורשה אלא לאמנת מונטריאול. אכן, כמבואר בתשובה לתגובה של ב"כ ארקיע, ישראל חתמה על אמנת מונטריאול ביום 19.1.11 והחתימה על האמנה תיכנס לתוקפה ביום 20.3.11. עדיין לא ידוע מתי תינתן הודעת שר החוץ על כניסת אמנת מונטריאול לתוקף לגבי מדינת ישראל. ממילא, על התביעה שבפניי חל הדין הקיים כיום, ושהיה קיים ביום 15.4.10, עת הוגשה התביעה שבפניי, והוא החוק הנ"ל ואמנת ורשה. שוגה ב"כ התובעים כשהוא סבור שיחול הדין, ככל שייכנס לתוקפו, עד למתן פסק-דיני. הזכויות נחתכות לא על פי מועד פסק הדין אלא על פי מועד גיבוש העילה, דהיינו עוד לפני הגשת כתב התביעה, ובוודאי ביום הגשת כתב התביעה.

12.        ב"כ הצדדים נדרשו אף להוראת סעיף 19 לחוק הטיס. אין בדעתי להידרש לעניין זה כל עיקר. אכן לפנים, כך עולה מחלק מהאסמכתאות, היו עובדי ארקיע עוסקים בבידוק בטחוני, בהרשאת הרשות או מכוחו של מקור חוקי אחר. אין עוררין כי אלו אינם פני הדברים בפרשה שבפניי. משום כך אין כל רלוונטיות לסעיף 19 לחוק הטיס על הפרשה שבפניי.

13.        מנגד, צריכה לפנים טענת התובעים, כזכור, על פיה טרם תחילת הבדיקה התחייב נציג ארקיע לעכב את הטיסה עד לעלייתם של התובעים.

            גרסה עובדתית זו נלמדת מהגנתה של הרשות. נטען בסעיף 7.4 לכתב הגנתה כי לאחר שהיא הודיעה כי הבדיקה הבטחונית מתארכת, וארקיע נתבקשה ליתן הסכמתה להמשך הבדיקה חרף שעת ההמראה, " הנתבעת 1 השיבה בחיוב ומסרה כי יש מקום להמשיך בביצוע הבדיקה, ולפיכך עובדי הביטחון המשיכו בבדיקת התובעים כדי לאפשר עלייתם לטיסה". ואולם, חרף זאת, כך סעיף 7.5 לכתב ההגנה, " בשעה 18:35, כאשר נותרו, להערכת הבודקים, עוד כ-25 דקות לבדיקת התובעים, הודיעה הנתבעת 1 כי אין בכוונתה להמתין לנוסעים נוספים וכי תשחרר את המטוס לטיסה. כאמור לעיל - ההחלטה אם לעכב מטוס לטובת נוסעים נתונה לשיקול דעתה הבלעדי של חברת התעופה - הנתבעת 1, ובשת הנתבעת כי הנתבעת 1 תמתין עד לסיום הבדיקה הבטחונית של התובעים - נענתה בסירוב".

            לעניינה של גרסה זו משיבה ארקיע כי " מאליו מובן כי אין זה סביר לעכב טיסה שלמה על כל נוסעיה עד לסיום הליך הבידוק הביטחוני של נוסע מסוים שנמשך זמן רב ולא ברור כמה זמן יימשך הדבר והדבר אינו בשליטתה. מה יטענו שאר הנוסעים לו המבקשת הייתה מעכבת את טיסתם?" (סעיף 31 לתשובה לתגובה).

14.        משמע, מצויה בפניי סוגיה הטעונה ליבון עובדתי לנוכח גרסת הרשות, שדומה שאולי תומכת בגרסת התובעים, מול גרסת ארקיע. אכן יש לבחון ולהכריע מה היה תוכן הסיכום האמור, ועד כמה הייתה נודעת לו משמעות מחייבת את ארקיע, אם בכלל.